פסק-דין בתיק עפ"ג 42206-04-10

1.   המשיבים הואשמו בשנת 2005 בעבירות של מעשי המרדה, פרסומי המרדה, החזקת פרסומי המרדה, התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות, והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (ת"פ 2834/05, ת"פ 3889/05). מדובר בקשר שקשרו המשיבים לסכל באמצעים בלתי חוקיים פינוי ישובים מחבל עזה ומצפון השומרון (תוכנית ההתנתקות). בית משפט השלום (כבוד השופטת רחל שלו-גרטל) קבע כי המשיבים ביצעו עבירות המרדה, אך הוסיף וקבע כי עומדת להם הגנה מן הצדק, ולפיכך זיכה אותם. המדינה הגישה ערעור (ע"פ 40649/07) ובית משפט זה (כבוד השופטים גילה כנפי-שטייניץ, רפי כרמל ורות שטרנברג-אליעז) קיבל את ערעורה, דחה את טענות המשיבים להגנה מן הצדק, הרשיעם בעבירות של מעשי המרדה ופרסומי המרדה והחזיר את הדיון לבית משפט קמא על מנת שיכריע האם יש להרשיע את המשיבים גם בעבירות הנוספות שיוחסו להם בכתב האישום, עבירות שלגביהן לא קבע בית משפט קמא בהכרעת הדין הראשונה ממצאים עובדתיים בשל החלטתו לזכות את המשיבים מחמת הגנה מן הצדק; ועל מנת שבית משפט קמא יגזור את דינם.

2.   בהכרעת דין משלימה הרשיע בית משפט קמא את המשיבים גם בשורה ארוכה של עבירות נוספות (התקהלות אסורה, התפרעות, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו) וזיכה אותם מביצוע עבירה של המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות. בית משפט קמא גזר על המשיבים עונש של 6 חודשי מאסר-על-תנאי על עבירות הסתה והמרדה, ועונש של חודש מאסר-על-תנאי על עבירות של התקהלות אסורה, התפרעות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. המדינה הגישה ערעור על קולת העונש (עפ"ג 42206-04-10) וביקשה להטיל על המשיבים עונשי מאסר לריצוי בפועל בין כותלי הכלא; מנגד הגישו המשיבים ערעור על הרשעתם (ע"פ 19509-05-10). הדיון בערעורים אוחד. ערעור המשיבים הוגש לדבריהם מטעמי זהירות ולחלופין בלבד לטענתם המקדמית אשר לפיה דין ערעור המדינה להידחות על הסף, מחמת קיומה של חנינההאוסרת על המשך ניהול ההליכים המשפטיים נגדם.

3.   המחלוקת המשפטית בין ב"כ הצדדים בטענה המקדמית נעוצה בשאלת תחולתו בנסיבות העניין של חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010 (להלן - חוק החנינה). המשיבים טוענים כי משעה שבית משפט קמא נתן את גזר הדין בעניינם והטיל עליהם עונש של מאסר-על-תנאי הרי שיש להפסיק את ההליכים נגדם, להימנע מביצוע גזר הדין, ולמחוק את הרישום הפלילי שלחובתם. המדינה טוענת כי חוק החנינה לא פגע בזכותה לערער על קולת העונש, וכי הנורמה הכללית בעניין זכות הערעור בעינה עומדת.

4.   על-פי דברי ההסבר להצעת החוק, נועד חוק החנינה "להקל, לפנים משורת הדין, על מי שננקטו כלפיו הליכים פליליים של חקירה והעמדה לדין על רקע הבעת מחאה והתנגדות לתכנית ההתנתקות בשנת 2005. זאת, בדומה לחנינה שהוענקה אחרי מלחמת ששת הימים. מוצע לקבוע כי הליכים פליליים כלפי מי שביצע עבירות שאינן עבירות של פגיעה בנפש, של אלימות קשה או עבירות שיש בביצוען סיכון חיי אדם, יופסקו בשלב שבו הם נמצאים ביום תחילת החוק המוצע. זאת, כל עוד אין לאדם הנוגע בדבר עבר פלילי למעט עבירות כאמור שנעברו בנסיבות המיוחדות של פינוי היישובים מחבל עזה ומצפון השומרון" (הצ"ח 252 (תשס"ח-2008) 440). מדברי ההסבר, מן התכלית ומלשון חוק החנינה, עולה עיקרו: הפסקת ההליכים המשפטיים.

5.   עניינו של סעיף 2 לחוק החנינה באי-ביצוע גזר דין, או בהפסקת ביצועו, אם מדובר בעונש על עבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (זולת עונש של מאסר בפועל); עניינו של סעיף 3 לחוק החנינה במחיקת הרישום הפלילי על עבירה על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות (ובלבד שלא הוטל עונש מאסר).

6.   סעיף 4 לחוק החנינה קובע לאמר:

"(א) לא יוגש כתב אישום בעבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות, אלא אם כן פרקליט מחוז החליט למסור הודעה לבית משפט לפי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי בעניין בקשה מבית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע.

           (ב)  הוגש כתב אישום בעבירה על רקע התנגדות לתכנית ההתנתקות וטרם ניתנה הכרעת הדין, יראו את כתב האישום כאילו עוכבו לגביו הליכי המשפט לפי סעיף 231 לחוק סדר הדין הפלילי, אם ביקש זאת הנאשם מהתובע, והוראות סעיף 232 לחוק האמור לא יחולו; ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו אם פרקליט מחוז מסר הודעה לבית משפט כאמור בסעיף קטן (א)".

7.  בערעור נטען, כי העונש אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשעו המשיבים, וזאת לאחר שבית המשפט קיבל את עמדת התביעה, לפיה הפעולות שביצעו לא נעשו על מנת לעורר דעת קהל בלבד, אלא על מנת לשתק את החיים במדינה על-ידי סרבנות, מרי אזרחי ויצירת פרובוקציות כלפי השוטרים וכוחות הביטחון ולהפוך את חוק ההתנתקות ל"בלתי אכיף". על-פי הנטען, המשיבים קראו למעבר שיטתי על החוק, ובמיוחד תוך כדי ההפגנות, כדי שהחוק והחלטות הממשלה יסוכלו.

      המערערת מוסיפה וטוענת, כי בעת גזירת הדין בעבירות המרדה, מן הראוי היה להבהיר כי סיכול החלטות הכנסת והממשלה אינה פעולה שיש להתייחס אליה בסלחנות. לשיטת המערערת, התוצאה לפיה בסופו של יום הוטל על המשיבים מאסר על תנאי בלבד אינה מתקבלת על הדעת, לאור היקף המעשים, כוונתם המפורשת של המשיבים לסכל החלטות הכנסת והממשלה, והתוצאות מרחיקות הלכת שמעשים אלו עלולים היו לגרום. העונש הראוי, על-פי הנטען, הוא עונש מאסר בפועל, לריצוי בין כתלי הכלא, לתקופה אשר תהווה עונש מוחשי ההולם את המעשים והעבירות אשר בביצועם הורשעו המשיבים. ואולם, בדיון לפנינו הודיעה המערערת כי עמדתה העונשית בשלב הזה היא הטלת מאסר לריצוי בעבודות שירות, כרכיב עונשי מוחשי. זאת, לשיטת המערערת, בשל חלוף הזמן הרב ומכיוון שהמשיבים שהו בשעתו במעצר.

8.    לאחר שבחנו את סיכומי הצדדים לעניין טענת הסף האמורה, הגענו למסקנה שאכן קיימת זכות ערעור, וזאת מהטעם שחוק החנינה עצמו מבהיר, בסעיף 4(ב) סיפא, כי הוראת הפסקת ההליכים על היבטיה אינה חלה "אם פרקליט מחוז מסר הודעה לבית משפט כאמור בסעיף קטן (א)", דהיינו, הודעה "לפי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי בעניין בקשה מבית המשפט להחיל על הנאשם עונש מאסר בפועל אם יורשע". מאחר שלא היתה מחלוקת כי הודעה כזו נמסרה במהלך הדיון בבית משפט קמא, די בכך די למנוע את תחולת סעיף הפסקת ההליכים (סעיף 4 לחוק). בנסיבות אלו, לא מתעוררת שאלת היחס בין הוראת הפסקת ההליכים לזכות הערעור.

       נציין, כי גם מסעיף 2 לחוק הפסקת ההליכים, ניתן לכאורה ללמוד על עמדת המחוקק כנגד המשכו של הליך לאחר מתן פסק דין שאינו מאסר בפועל, ואולם, סעיף 2 אינו מתייחס לזכות הערעור, ואין ללמוד ממנו את שהמשיבים לומדים ממנו.

9.    נוסיף מעבר לצורך, כי גם אילו סברנו כי יש תחולה להוראת הפסקת ההליכים חרף מתן ההודעה כאמור - ולו מאחר שכבר ניתן גזר הדין שאינו כולל מאסר בפועל - היינו מגיעים למסקנה בדבר קיומה של זכות הערעור.

אכן, זכות הערעור במובנה המופשט טרם זכתה להכרה כזכות יסוד בשיטת המשפט הישראלית, כפי שציין כבוד הנשיא (כתוארו אז) שמגר (בבג"ץ 87/85 ג'מאל אחמד ג'בר ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל לאזור יו"ש, פ"ד מב(1), 353, בפסקה 6 לדבריו):

"...זכות הערעור אינה נמנית על זכויות היסוד המוכרות במשפטנו, אשר יונקות את חיותן וקיומן מתפיסות היסוד המשפטיות המקובלות שהן חלק מהותי מן המשפט החל אצלנו, כדוגמת חופש הביטוי או חופש העיסוק".

אולם, בהמשך דבריו הוא מציין, כי (שם, שם):

"...קיומה של זכות הערעור הגיע לדרגה של מוסד חיוני בעל חשיבות רבה."

וכן כי (שם, שם):

"... לשם קביעתה של הזכות מעיקרה יש אמנם צורך בכך שהיא תוגדר בחוק באופן מפורש; אולם, הלכה למעשה, אכן נוהגים כיום לעשות כן ולהכליל הוראה כאמור בחוק, ויש ובוחרים לכך אף את האכסניה המכובדת של החקיקה החוקתית (וראה אצלנו סעיף 17 לחוק-יסוד: השפיטה)."